Make your own free website on Tripod.com

סבי יצחק 

 

 

נולדתי ב- 1936 ( ז' בכיסליו תרצ"ז) להורי רבקה ומכלוף אני הבן השישי מתוך שבעה אחים נולדתי בטבריה בבית הורי.

תחילה שם משפחתי היה אל תקוותי שבארמית נקרא אל קווי ובמשך הזמן השתבש השם לקווי בלבד ואז השתבש שנית לקובי.

בגיל שנתיים הלכתי לתלמוד תורה כי משפחתי הייתה חרדית, ב"חדר" עשיתי כל מיני קונדסים למשל: הכנסתי למגירת השולחן של הרבי עקרבים שמצאתי מתחת לסלעים בשדה והורדתי להם את העוקץ עם סכין גילוח. כשפתח אותה הרבי נבהל והתחיל לצרוח.

ופעם אחת שמתי אתון (נקבת החמור) שגנבתי מהשכן שלנו מאחורי הלוח שעמד על שני קרשים והיה נייד והאתון עשתה קולות והזיזה את הלוח והרב נבהל.

קשרתי בחוט מיוחד שגנבתי ממכוניות של הצבא הבריטי באזור את המנורה של החדר ובכל פעם שהזזתי קצת את החוט הילדים החלו לצעוק בפחד: "רעידת אדמה!".

בערך בגיל 4 הרבי כעס עלי כי לא ידעתי לענות למשהו ששאל אותי והיכה אותי במקל עד ששבר לי את היד ולכן עברתי ללמוד בבית ספר דתי שנקרא "תחכמוני"- מי יחכים כמוני? במסגרת בית הספר היסודי היינו מוכרחים ללכת לתנועות הנוער "בני עקיבא" .

בבית הספר דיברנו עברית אך בחוץ דיברנו ערבית ובביתי דיברנו את שתי השפות.

לא פעם נפלנו לקטטה עם הילדים הערבים ולבית הספר הלכנו בחבורות עם רוגטקה שהיא אבן העטופה פיסת עור שותה היינו קושרים לשני חבלים בקצוות והיינו מסובבים ואז זורקים והאבן הייתה יכולה להגיע למהירות של 60 קמ"ש ואף יותר.

או שהיינו משפשפים אותם בצמחים דוקרניים כמו סרפד או ברקן סורי בקרב פנים לפנים.

מצד שני היו לנו שכנים ערביים ביחסים טובים כמו משפחה.

תחביבי היו שחייה, צלילה ודייג בכנרת פעם החכה שהייתה אמורה לתפוס דגים תפסה לי את השפה ורצתי לאחותי שתוף דם והיא הייתה היסטרית מאד.

בכל שבת נהגנו ללכת לבית הכנסת וכשחזרנו היינו לומדים את פרשת השבוע אצל אבינו והיינו נבחנים אצל הסבים.

חוויותי מהילדות היו קשות כי הייתי ילד שובב הייתי נוהג לשחק הרבה עם צרעות וחרקים אחרים לדוגמא פעם שניסיתי להוציא לדבור את עוקצו הוא עקץ אותי בראש והתעלפתי על המקום וכיום אני אלרגי לדבורים וצרעות.

כילד היה לי חוש טכני מפותח והייתי בונה מגרוטאות כל מיני מכשירים ומשחקים פעם הכנתי מקרשים עגלה דומה מאד לקורקינט (על אותו העיקרון) ונסעתי במהירות בירידות חדות ואז בסוף הירידה נתקלתי בקיר בטון וקיבלתי זעזוע מוח ושברים רבים כנראה כבר הבנתם שעובדי בית החולים באזור הכירו אותי טוב מאד וכל פעם שיצאתי מטיפול (בדרך כלל מטיפול נמרץ) הרופא היה שואל מתי אחזור והשאר היו עונים לו בוודאי בקרוב.

בתקופתי הבריטים שלתו בארץ ולכן כילד הערצתי קרובי משפחה שלחמו נגדם במחתרת.

כשהתבגרתי התגייסתי לצבא ולחמתי שם ובעקבות פציעה מאד קשה ברגל העבירו אותי למקום אחר שם פגשתי את אישתי והתחתנו ב- 1960 וב- 1963 נולדה ענת בתי הבכורה.

 

 

חזור