Make your own free website on Tripod.com

התגייסתי לצבא בשנת 1956.

בתקופת התגייסותי לצבא סבלה ישראל מחדירת "פדאינים" (כמו מחבלים בימינו) שנכנסו לישובים הקרובים לגבול ושם עשו פיגועים.

רציתי להתגייס לחיל הים אך התאכזבתי שבעקבות מבחנים נשלחתי לגולני. אז הטירונות הייתה הרבה יותר קשה ולא מפנקת כמו היום: היא נמשכה בין 4 ל6 חודשים וחזרנו הביתה רק פעם ב6 שבועות; וגם אז רק משישי בצהרים עד שבת בבוקר. הגעתי לגולני עם כושר גופני גבוה, ואת המסעות הארוכים (60 ק"מ) עשיתי בקלות יחסית, בעוד שאר הטירונים התקשו למדי וחלק אף התעלפו. עזרתי לאלה שנשארו מאחורה וסחבתי להם את הציוד. פעם אחת הגיע מפקד חדש; סיימנו את המסלול, וכשהמפקד ראה שעזרתי לאלה שנשארו מאחורה אמר לי ולאלה שעזרתי להם לחזור לתחילת המסלול (וזה היה מסלול של כ60 ק"מ, כאמור), ולתת להם לסיים את המסלול בכוחות עצמם.

וכאילו שכל זה לא מספיק; הייתה לנו משמעת מים מאוד קשה: למרות החום והריצה הארוכה היה אסור לנו לשתות יותר ממימיה אחת (כליטר וחצי) ביום...

בסיום הטירונות חולקנו לקבוצות בהם מיינו אותנו לתפקידנו החדש. אני נבחרתי למסלול פיקוד ונשלחתי לקורס מכים שהיה באזור הרי מנשה. המיקום של הקורס היה מלא בגבעות טרשים ולכן נדרש כושר גופני גבוה כדי לסיים את הקורס. רבים לא החזיקו מעמד והועברו למסלולים אחרים. נדרשנו לא פעם לבצע פעולות התקפיות נגד המצרים, הירדנים והסורים ששלחו את ה"פדאינים" שרצו לפגע ביישובים קרובים לגבול. כמו כן ביצענו מטלות שונות ללא הספקת מים ומזון סדירה: נאלצנו להתקיים מהטבע כגון: צמחי בר,מי נחלים וכד'. לי אישית היה קל מאוד כי הכרתי את הצמחייה. בסוף הקורס נשלחתי לפקד על כתה, וביצעתי מבדקי קצונה.

בעקבות פלישת הצבא המצרי לאזורנו, נאלצנו לבצע מלחמה יזומה; ובהמשך לכך פרצה אח"כ מלחמת סיני. בפעולה צבאית נגד מוצב מצרי בניצנה, נהרגו רבים מחבריי,פתאום הרגשתי כאב חד ברגל, הסתכלתי וראיתי המון דם, והבנתי שנפצעתי. עד סיום הקרב נשארתי מדמם, לא היה באזור חובש. בסופו של דבר איבדתי את ההכרה, והתעוררתי בביה"ח. טופלתי בביה"ח תל השומר במשך חצי שנה.

תהליך ההחלמה והשיקום היה ארוך ומייגע. בתחילה שכבתי מגובס בכל חלקי גופי, לאחר שעברתי מספר ניתוחים (עם הרגל תלויה באוויר). לאט -לאט התחלתי להכיר את חברי לחדר- חיילים פצועים אף הם. נוצר "הווי חברתי", שהכניס מעט שמחה לכאבים העצומים שסבלנו בתקופה זו. ועד היום, אחד מחברי הטובים ביותר היה חבר לחדר שבביה"ח.

לצערי, משפחתי גרה רחוק מביה"ח (בטבריה), ובאותם ימים יכולת הניידות הייתה מצומצמת: לה היה רכב פרטי ואחת לחודש באו אחי והורי לבקרני בתחבורה ציבורית (כל פעם מישהו אחר).

אחותי הייתה הראשונה שביקרה אותי, מייד לאחר הפציעה. מצבי היה כה קשה, שאחותי נבהלה לראות אותי ולא נרגעה עד שהחלפתי איתה מס' מילים.

הייתה תקופה שבה חשבו שלא יצליחו להציל לי את הרגל,אך בסופו לש דבר המצב השתפר, רק שעד היום אני סובל מרגל קצרה יותר, שיוצרת גם בעיות גב ובעיות אחרות. בנוסף, ישנם עדין קליעים ש"מטיילים" להם ומקשים עליי במיוחד בעונות מעבר.

לאחר תקופה החלמה ההבראה, חזרתי לשרות צבאי, אך לא לקרבי אלא למפקדה לתפקידי מנהלה. שפ המשכתי שיקום ופיזיוטרפייה, ושם פגשתי את אשתי לעתיד, חווה ז"ל. לקראת סיום שירותי פרצה מלחמת סיני, בא לא לקחתי חלק פעיל.

 

 

חזור