Make your own free website on Tripod.com

סבתי חוה ז"ל

 

אני נולדתי ב- 1936 ברומניה בעיר הבירה בוקרשט להורי שרה ונחום (בהונגרית: סריין וננדור). הורי היגרו לרומניה מהונגריהת שם נולדתי. נולדתי בבית סבתי, אל הבית הוזמנה נזירה מילדת פתאם החליטה המיילדת שהלידה עוד רחוקה ושהיא תספיק לברך בחגיגה שערכה יולדת אחרת והשאירה את אימי עם צירים, בקושי הגיעה לרחוב וסבתי רצה לקרוא לה משום שאימי חששה שאני קופצת לביקור.

וכך נולדתי ללא בכי שחבל הטבור מסביב צווארי וחונק אותי המיילדת הכתה אותי ביישבן עד שבכיתי, ציוותה על סבתי להרתיח מים ויצאה לחגיגה.

כילדה הייתי טובה ושקטה ,לצערי לגן ילדים לא הלכתי כי פרצה מלחמת העולם השניה בערך ב-      1941 כשהייתי בת 5.

מילדותי זכור לי המגן דוד הצהוב שהיהודים היו חייבים לענוד, אימי שנהגה לצאת השכם בבקר אל השוק לקנות מצרכים (ליהודים היה מותר להגיע לקנות מצרכים רק ב- 10:00, כשלא נשארו מצרכים בשוק), בלבוש נוצריה.

ב- 1946 הורי מחליטים לעלות ארצה וכמובן שלא הייתה התייעצות בנושא, מצד אחד שמחתי בגלל הסיפורים שסיפרו לנו על ארץ ישראל: שהאבטיחים מאד גדולים עד כדי כך שאנשים לא יכולים להרים אותם. אך מצד שני הפרידה מהחברים הנוצרים והיהודים שלי שאיתם גדלתי עד גיל 10 וחצי הייתה קשה ומלוות בכי.

ארצה הגעתי רק כעבור שנה וחצי כלומר לבת המצווה (בימנו לבנות לא חגגו בת מצווה).

את הגבולות חצינו בסתר בלילה,בהליכה רגלית, כששומרי הגבול קיבלו שוחד מהשליחים של הארץ שבאו לקחת אותנו, אחד השליחים הראשונים שכנראה כינויו היה טי.בי העביר  אותנו את הגבול מרומניה להונגריה הארגון של השליחים היה מצוין לדוגמא: כשירדנו מהרכבת לפני הגבול בשקט מלמלנו את השם טי. בי אחד לשני בצורה של שיחה ומיד ניגש אלינו שליח ותפח על שכמו של אבי ואמר לנו לאן לפנות.

בצורה דומה עברנו את גבולות: הונגריה, אוסטריה, והרי האלפים באיטליה (בה עברנו רצוף שלושה לילות כשביום הסתתרנו במקומות שונים ופעם הסתתרנו בבית משוגעים).

מנפולי עיר נמל שבאיטליה הפלגנו באוניית מסחר (על האונייה היו מדפים לסחורה ששמשו אותנו כמיטה כסא שולחן ועוד).

מרחוק ראינו את חיפה ואז עבר הליקופטר של הבריטים ומייד הבנו שתפסו אותנו. אחר כך הגיעה אוניית מלחמה; החיילים הבריטים קפצו לאניה שלנו. העולים כולם עלו על הסיפון ושרו את המנון ה"תקווה", מאחר שהיו ילדים וזקנים ביקשו מאיתנו לא להתנגד להם, הם העבירו אותנו לאוניית המלחמה שלהם והפלגנו למחנות בקפריסין.

שם הייתי כארבעה חודשים עד שהכריזו על עצמאות ישראל וביולי 1948 הגענו ארצה לבית עולים ברעננה.

ילדותי בישראל הייתה קשה בעיקר בשנה הראשונה שבה זכורים לי הצחוקים בכיתה משום שלא ידעתי עברית אך לבסוף התאקלמתי.

אחרי שסיימתי לימודים התגייסתי לצבא ושם פגשתי את בן זוגי לעתיד.

לאחר הצבא למדתי בסימינר למורות והתחלתי ללמד בבית-הספר בקיבוץ אמיר שבצפון. אהבתי מאוד את חייי הקיבוץ: השקט והשלווה מצד אחד, והחיים הקהילתיים מהצד השני.

בשנת 60 התחתנתי בחיפה. החתונה הייתה צנועה ולא כמו שמקובל היום: אולם פשוט, וכיבוד שהכנו לבד (במשך שבוע שלם...). החתונה הייתה ביום שלמחרת יום כיפור, וזכור לי שמיד לאחר הצום, ישבנו כולנו סביב השולחנות לסיים את ההכנות האחרונות...

לאחר החתונה נאלצתי בצער רב לעזוב את הקיבוץ, כי סבא לא אהב את החיים שם. עברנו לגור בטבעון לתקופה קצרה, ומשם- קנינו בית קטן בחיפה, שם גם נולדו הבנות (אימי ואחיותייה). כשהבנות היו קטנות לא עבדתי, אך כשגדלו, התחלתי לעבוד ב"לישכה המרכזית לסטטיסטיקה".

מאוד שמחנו שנולדה ענבר: נכדתינו הראשונה (אחותי). טיפלנו בה ובילינו איתה זמן רב.

כשנולד נכדינו השני (זה אני...) שמחנו שסוף סוף יש במשפחה גם בנים.

לאחר שאימי נפטרה כבר עברתם דירה והתרחקתם מאתנו, אבל עדיין הייתי מגיעה אליכם פעם בחודש, ובילינו זמנינו בנעימים, במשחקים, שיחות וצפייה בטלויזיה.

 

 

סבתא נפטרה לפני שנה וחצי, לאחר מחלה קשה. אני זוכר איתה כאישה נעימה, נחמדה וחברתית. בריאותה הייתה חשובה לה מאוד, אך המקום הראשון בסדר העדיפות שלה, היה שמור למשפחתה. אני לעולם לא ישכח אותה ואת מעשייה האמיצים.

 

 

 

 

חזור