Make your own free website on Tripod.com

סבא גדליהו ז"ל

 

שמי גדליהו קירשנצוייג נולדתי ב- 1917 בפולין בעיר קונסייק להורי שלמה ומרים היינו 7 אחים ואני הייתי הצעיר מבין הבנים ומתחתי אחותי הצעירה (שישי מבין האחים).

בבית דיברנו אידיש ופולנית. בבית היו  שלושה חדרים, ארבעה נפשות בחדר. השירותים היו מחוץ לבית.

בשבתות נהגנו ללכת לבית הכנסת של העיירה, שם נפגשה כל הקהילה.

המצב הכלכלי שלנו היה מאוד קשה.

כשהייתי בערך בן 10, הורי נפטרו, ועברתי לגור אצל אחי צביקה (הרשל), ואחותי הצעירה עברה לבית יתומים.

 כשהייתי בן 12 נאלצתי להפסיק את הלימודים ולהתחיל לעבוד.

הערצתי את אחי הגדול  צביקה (על שמו קרואי בני). יחד איתו ברחתי בשואה אך, לאחר זמן קצר, נאלצנו להיפרד. הצטרפתי לפרטיזנים ביערות לתקופה קצרה. נתפסתי ועבדתי במחנה עבודה גרמני. בהמשך כשברחתי ממחנה העבודה הגרמני, הצטרפתי לצבא הרוסי שלקח פולנים פליטים ככוח עזר. נדדי איתם לסיביר הקרה ועסקתי בתיקון מגפי חיילים.

 על ארץ ישראל שמעתי מעט מסיפורים בבית, ולכן היה ברור לי שלאחר המלחמה אגיע אליה.

לארץ עליתי באוניית מעפילים והבריטים תפסו אותנו והובילו אותנו למחנה המעצר בקפריסין שם פגשתי את אישתי (1947)  הצלחתי לברוח מהמחנה ולהגיע לארץ ישראל. כשהייתי בן 31 התחתנתי (אשתי הגיע מעט אחרי מקפריסין). כמשפחה חדשה בישראל התחלנו לעבוד קשה וללמוד את השפה. הייתי פועל בניין ואישתי הייתה מבשלת. גרנו בחדרה.

הייתי בטוח שכל אחיי ואחיותיי נספו בשואה, עד שיום אחד הגיע שליח של העירייה להודיע שיש לנו טלפון מאמריקה.מאחר שלא היה לנו טלפון, הלכנו לטלפון בדואר המרכזי בעיר ומעברו השני של הקו הייתה אחותי ששמה פייגלה (בעברית ציפורה)  שהגיעה לארצות הברית. מסתבר שהיא פנתה לסיוע אירגונים יהודים בארצות הברית שעסקו בחיפוש קרובים, ולאחר שנים הם הצליחו לאתר אותנו.

המפגש הראשון בינינו, לאחר 15 שנה שלא התראנו, היה מרגש ומלווה בבכי ובנשיקות. מאז המשפחות בקשר. זוהי אחותי היחידה ששרדה בשואה.

בשנים האחרונות לחיי הייתי חולני מאוד, בשל החיים הקשים שהיו לי. למרות הקשיים, אהבתי לשחק עם נכדי הקטנים והם הנעימו לי את התקופה הקשה. 

 

 

חזור